במחקר עוקבה ארצי רב-מרכזי, החוקרים שאפו לקבוע את הסיכון לאבחון של תסמונת המעי הרגיז (IBS) בחולים עם מחלת צליאק (CD) בהשוואה לאוכלוסיה כללית. בחולי צליאק יש סיכון מוגבר לטווח ארוך של תסמונת המעי הרגיז.
עוד בעניין דומה
המחקר בוצע תוך שימוש בהיסטופתולוגיה ובנתונים מבוססי רישום בשוודיה. החוקרים איתרו 27,262 חולים עם צליאק שאובחנו בין השנים 2002 ל-2017, ו-132,922 אוכלוסייה כללית תואמת גיל ומין. אבחנות של תסמונת המעי הרגיז התקבלו מרשומות אשפוז ארצית ולא ראשונית. רגרסיית Cox שימשה להערכת יחסי סיכון (aHRs) עבור תסמונת המעי הרגיז, מותאמת לרמת ההשכלה ומדד Charlson Comorbidity Index. כדי להפחית את הטיית המעקב הפוטנציאלית, הניתוח התייחס לאבחון תסמונת המעי הרגיז באופן מקרי בזמן של שנה ומעלה לאחר אבחון מחלת הצליאק.
מתוצאות המחקר עולה כי במהלך ממוצע של 11.1 שנות מעקב, 732 חולי צליאק (2.7%) אובחנו עם תסמונת המעי הרגיז בהשוואה ל-1,131 תואמים מקרב האוכלוסייה כללית (0.9%). בסך הכל במעקב של שנה ומעלה, יחס הסיכון המותאם (aHR) עבור תסמונת המעי הרגיז היה 3.11 (רווח בר סמך 95%, 2.83-3.42) ויחס סיכון מותאם של 2.00 (רווח בר סמך 95%, 1.63-2.45) לאחר 10 ומעלה שנות מעקב. בהשוואה לאוכלוסייה הכללית (n=32,010), לחולי צליאק (n=19,211) היה סיכון של פי 2 לתסמונת המעי הרגיז שמופיעה בשלב מאוחר יותר (יחס סיכון מותאם 2.42, רווח בר סמך 95%, 2.08-2.82). בהשוואה לחולי צליאק עם ריפוי רירית, אלו עם אטרופיה מתמשכת של הווילי בביופסיית מעקב היו עם סבירות נמוכה יותר לאבחנה של תסמונת המעי הרגיז עם מחלת הצליאק (יחס סיכון מותאם 0.66, רווח בר סמך 95%, 0.46-0.9). מחלת הצליאק היתה קשורה גם לאבחון מוקדם יותר של תסמונת המעי הרגיז (יחס סיכוי 3.62, רווח בר סמך 95%, 3.03-4.34).
החוקרים סיכמו כי בחולים עם מחלת צליאק, הסיכון לתסמונת המעי הרגיז מוגבר הרבה לפני ואחרי האבחנה, ועל הרופאים להיות מודעים לקשרים ארוכי טווח אלה ולהשלכות שלהם על ניהול החולים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
