מה הן העדפות הטיפול הביולוגי של חולים במחלות מעי דלקתיות?

מחקר חדש שנערך במרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא ופורסם לאחרונה בכתב העת journal of clinical medicine בדק את העדפות הטיפול הביולוגי בקרב חולים במחלות מעי דלקתיות. המחקר נערך בשיתוף העמותה לתמיכה בחולי קרוהן וקוליטיס.

בשנים האחרונות קימות בשוק תרופות ביולוגיות רבות לטיפול במחלות מעי דלקתיות. התרופות שונות זו מזו במנגנון הפעולה וגם בדרך מתן התרופה. יש תרופות הניתנות בכדורים כל יום, כאלו הניתנות בזריקות תת עוריות עצמיות וכאלו הניתנות בעירוי לווריד בבתי החולים ובקופות החולים.

בשנה האחרונה, תרופות שהיו קיימות בעבר בלעדית במתן של עירוי תוך ורידי נמצאות כעת בשוק בשתי צורות מתן – עירוי תוך ורידי כל שמונה שבועות או זריקות תת עוריות עצמיות אחת לשבועיים. העברת הטיפול התרופתי מצורת מתן של עירוי במרכזים הרפואיים למתן של זריקות תת עוריות עצמיות בבית יכול להביא להקלה בעומס על מערכת הבריאות וצמצום כוח האדם ביחידות העירוי ברחבי הארץ, ומבחינת המטופל מדובר בחיסכון בזמן ופחות אובדן ימי עבודה.

ד"ר ורד ריכטר, מומחית לגסטרואנטרולוגיה במרכז הרפואי שמיר ושותפה למחקר, אומרת כי "למרות יתרונות אלה, נתקלנו במספר מטופלים שלא היו מעוניינים לעבור מקבלת הטיפול בעירוי במכון הגסטרו שלנו, לקבלת התרופה בזריקה תת עורית באופן עצמאי בביתם, ולכן התעורר בנו הצורך לבדוק מדוע המטופלים ממשיכים להגיע לקבל עירוי למשך מספר שעות במקום להזריק אותה התרופה בבית? האם מטופלים רבים מרגישים כך? מה הם הגורמים המשפיעים על העדפות אלו ואיך נוכל לשנות זאת?".

כדי לענות על שאלות אלו, הפיצו החוקרים שאלון למטופלים עם אבחנה של מחלות מעי דלקתיות במרכז הרפואי שמיר וכן בקרב חברי העמותה לתמיכה בחולי קרוהן וקוליטיס. המחקר התבצע במהלך התקופה שבין יוני 2023 לאוקטובר 2023.

454 מטופלים מלאו את השאלון, מהם כמחצית היו נשים. הגיל הממוצע היה 42 (IQR: 29-57). 67.6% היו עם מחלת קרוהן ו-32.4% עם קוליטיס כיבית.

ניתוח השאלונים העלה כי 54.5% מהמטופלים שקיבלו טיפול בעירוי לווריד העדיפו להמשיך בצורת מתן זו ולא לעבור לזריקה תת עורית עצמית בבית. הסיבה העיקרית להעדפה זו היתה נוכחות של אחות או צוות רפואי במהלך הטיפול. גורמים משפיעים נוספים כללו פחד ממחטים, מרווחים ארוכים בין הטיפולים בעירוי לעומת בזריקות העצמיות בבית והרצון לפגוש רופא בסיום כל טיפול. "מעניין לציין כי 37.1% מהמטופלים סירבו למעבר בשל האמונה שמתן התרופה בעירוי יעיל יותר. לאמונה זו", אומרת ד"ר ריכטר, "אין ביסוס לפי הנתונים בספרות".

הסיבות העיקריות שציינו מטופלים שכן העדיפו לעבור מטיפול בעירוי לווריד לטיפול בזריקות תת עוריות עצמיות כללו נטילה נוחה יותר בבית, חיסכון בזמן ובכך שאין צורך להעדר מהעבודה. כשליש מהם ציינו כי הם חוששים מחשיפה לזיהומים בבית החולים וכרבע התמודדו עם קושי במציאת וריד לעירוי.

בשנים האחרונות קיימת כאמור עלייה במספר האפשרויות הטיפוליות עם יעילות ובטיחות דומים. לאור זאת נבדקו במחקר העדפות המטופלים לגבי צורת מתן טיפול תחזוקה. משתתפי המחקר התבקשו לציין את העדפותיהם בסולם של 1-4 עבור מספר אפשרויות טיפול זמינות כיום. לצורת מתן תת עורי כל שמונה שבועות היה הציון הגבוה ביותר של 2.88, אך זה לא היה מובהק סטטיסטית בהשוואה למתן תרופה פומית יומית (ציון של 2.82). שתי צורות מתן אלו היו עדיפות באופן משמעותי מאשר מתן עירוי כל שמונה שבועות וזריקות תת עוריות כל שבועיים, אשר קיבלו ציון של 2.18 ו 2.13, בהתאמה.

העדפות אלו בקרב המטופלים בישראל דומות לאלו שנצפו במחקרים אחרים בעולם. מחקר ACCEPT2, אשר כלל 1,850 חולי IBD מרחבי צרפת, מצא כי אפשרויות הטיפול המועדפות ביותר היו מתן פומי פעם או פעמיים ביום וזריקות תת עוריות כל 12 או שמונה שבועות.

במחקר ב"שמיר" נמצא שהעדפות המטופלים הושפעו מחוויות הטיפול הקודמות שלהם. בקרב כלל המטופלים לא נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית בהעדפה בין עירוי כל שמונה שבועות לבין מתן תת עורי כל שבועיים, שתי צורות מתן אפשריות כיום עבור תרופות מסוימות. עם זאת, מטופלים שקיבלו בעבר זריקות תת עוריות אך לא עירוי תוך ורידי העדיפו טיפול תת עורי כל שבועיים, בעוד שמטופלים שטופלו בעבר בעירוי לווריד אך לא בזריקות תת עוריות העדיפו את מתן התרופה בעירוי כל שמונה שבועות.

נראה שבקרב החולים יש נטייה להעדיף צורות מוכרות. תוצאות אלו נצפו גם במחקר קודם. מעניין לציין כי בקרב מטופלים שהתנסו בשתי השיטות היתה העדפה ברורה להזרקה תת עורית כל שבועיים, מה שמצביע על כך שהדרך התת עורית עשויה להיות נוחה יותר עבור רוב המטופלים לאחר ניסיון.

ד"ר ריכטר מסכמת כי ממחקר זה ניתן לראות כי מעבר של מטופלים מטיפול בעירוי במסגרת בית החולים או קופת החולים לטיפול בזריקות עצמיות בבית נותר אתגר משמעותי, למרות שאין לכך הצדקה רפואית. הבנה של המכשולים העיקריים בקרב המטופלים, כפי שנמצאו במחקר זה, עשויה לסייע בהתגברות על התנגדות זו. המחקר מדגיש את התפקיד המכריע של צוותי הבריאות בתהליך זה ובתקשורת מול המטופל. כך למשל, יש צורך בהסבר למטופל על יעילות התרופה בשתי צורות המתן, לבצע הדרכה להזרקה עצמית ובמידת הצורך ליווי במספר ההזרקות הראשוניות, ובמטופלים המעוניינים בכך, יש לבצע מפגש תכוף יותר במרפאה לאחר המעבר לזריקות עצמיות.