אירועי דימום חוזר מהמעי הדק מהווים כ-5 עד 10% ממקרי הדימום ממערכת העיכול, והם עדיין מציבים אתגר טיפולי. הטיפול עם תלידומיד הוערך בעבר כטיפול לדימום חוזר בשל אנגיודיספלזיה של המעי הדק (SIA), אך חסרים ניסויים מאששים בנושא.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'The New England Journal of Medicine', החוקרים ערכו ניסוי רב מרכזי, כפול סמיות, אקראי, ומבוקר אינבו על מנת לבדוק את היעילות והבטיחות של תלידומיד כטיפול לדימום חוזר עקב SIA.
בקריטריוני ההקצאה עמדו חולים אשר סבלו מדימומים חוזרים (לכל הפחות ארבעה אירועי דמם במהלך השנה הקודמת) עקב SIA, אשר הוקצו באקראי לטיפול עם תלידומיד במתן פומי, במינון יומי של 100 מיליגרם או 50 מיליגרם, או לקבלת אינבו, למשך 4 חודשים בסך הכל. לאחר תקופת הטיפול בת 4 החודשים המטופלים היו במעקב למשך שנה אחת לכל הפחות.
התוצא הראשוני של המחקר היה תגובת יעילות, אשר הוגדרה כירידה של 50% לכל הפחות במספר אירועי הדמם שהתרחשו במהלך השנה שלאחר סיום הטיפול עם תלידומיד, בהשוואה למספר במהלך השנה הקודמת לטיפול. התוצאים השניוניים העיקריים היו הפסקת הדימום ללא דימום חוזר, קבלת עירויי דם, אשפוזים בשל דימום, משך הדימום, ורמות ההמוגלובין.
ההקצאה האקראית כללה בסך הכל 150 חולים: 51 הוקצו לקבוצת הטיפול עם תלידומיד במינון 100 מיליגרם, 49 לקבוצת הטיפול עם תלידומיד במינון 50 מיליגרם, ו-50 לקבוצת האינבו. אחוז המטופלים עם תגובת יעילות בקבוצת הטיפול עם תלידומיד במינון 100 מיליגרם, תלידומיד במינון 50 מיליגרם, וקבוצת האינבו היו 68.6%, 51.0% ו-16.0%, בהתאמה (P<0.001 להשוואה בו זמנית בין שלוש הקבוצות). תוצאות האנליזות של התוצאים השניוניים תמכו באלו של התוצא הראשוני.
כמו כן, נמצא כי הייתה שכיחות גבוהה יותר של תופעות לוואי בקבוצות הטיפול עם תלידומיד בהשוואה לקבוצת האינבו. אירועים ספציפיים כללו עצירות, נמנום (somnolence), תחושת קהות (numbness) בגפיים, בצקת פריפרית, סחרחורת, ועלייה באנזימי כבד.
לסיכום, ממצאי החוקרים הדגימו כי בהשוואה לאינבו, הטיפול עם תלידומיד הוביל להפחתת הדימום בקרב חולי SIA הסובלים מדימומים חוזרים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
