מחקר זה בחן באופן כמותי את התפקיד של מדד מסת הגוף (BMI) והפרעה בתפקוד המטבולי בעלייה בסיכון לפתח סוכרת סוג 2, בקרב מטופלים בסיכון גבוה או עם מחלה וסקולרית מבוססת.
עוד בעניין דומה
6,997 מטופלים השתתפו במחקר העקבה SMARTי (Secondary Manifestations of ARTerial disease). המשתתפים סווגו בקבוצות לפי BMI והפרעה בתפקוד המטבולי, אשר הוגדרה כמענה על שלושה קריטריונים ומעלה לפי קריטריוני NCEPי(National Cholesterol Education Program) המותאמים לתסמונת מטבולית (בקריטריונים המותאמים היקף המותניים הוחלף ברמות hs-CRP ≥ 2).
הסיכון לפתח סוכרת סוג 2 הוערך בשאלונים שמולאו פעמיים בשנה וחושב בניתוח סיכונים יחסיים על שם קוקס.
במהלך תקופת מעקב שנמשכה שש שנים בממוצע, 519 ממשתתפי המחקר אובחנו לראשונה עם סוכרת סוג 2 (שיעור היארעות: 12/1,000 שנות אדם).
בהיעדר הפרעה בתפקוד המטבולי (נוכחות של עד שני קריטריונים לפי NCEP), מסת שומן (adiposity) גבוהה הגבירה את הסיכון לפתח סוכרת סוג 2, בהשוואה למשתתפים עם משקל תקין (יחס סיכון, HRי: 2.5 עבור משקל עודף, HRי: 4.3 עבור השמנת יתר [obesity]).
בנוכחות הפרעה בתפקוד המטבולי (נוכחות של שלושה קריטריונים ויותר לפי NCEP) נצפתה עלייה בסיכון לפתח סוכרת סוג 2 בקרב משתתפים עם משקל תקין (HR: 4.7), משקל עודף (HR: 8.5) והשמנת יתר (HR: 16.3), בהשוואה למשתתפים במשקל תקין וללא הפרעה בתפקוד המטבולי.
מתוצאות המחקר עולה, כי מסת שומן גבוהה, גם בהיעדר הפרעה בתפקוד המטבולי, היא גורם סיכון לסוכרת סוג 2. זאת ועוד, הפרעה בתפקוד המטבולי מגבירה את הסיכון לפתח סוכרת סוג 2 גם כאשר משקל הגוף נמצא בטווח התקין.
ממצאי המחקר תומכים בביצוע מדידות להערכת אחוזי השומן ואיתור הפרעות בתפקוד המטבולי בקרב מטופלים עם מחלה וסקולרית או בסיכון גבוה לאירועים קריווסקולריים.