מטרות הטיפול המקובלות כיום בהפטיטיס B כרונית הן הורדת רמת ה-DNA הנגיפי בדם לרמה בלתי ניתנת לזיהוי (undetectable level), על מנת למנוע התפתחות שחמת ו-hepatocellular carcinoma. הטיפול המקובל הוא תרופות ממשפחה ה-nucleotide/nucleoside analogs, והתרופות entacavir ו-tenofovir הן המומלצות ביותר לשימוש כקו ראשון בטיפול.
עוד בעניין דומה
הרחבה של ניסויי phase III שנערכו לצורך אישור השימוש בתרופה, מספקים נתונים לגבי טיפול ארוך טווח ב- entecavir. בניסויים אלו חלו שינויים בטיפול לאחר שנה אחת של טיפול – המטופלים חולקו לקבוצות, הטיפול הופסק במטופלים שהגיבו היטב לטיפול וחודש בהמשך במקרה של עלייה חוזרת ברמות DNA נגיפי. למטופלים שלא הגיבו לטיפול הוצע טיפול חליפי (שילוב של entecavir+lamivudine) במסגרת rollover study, ורק בחלק מהמטופלים שהגיבו תגובה חלקית נמשך הטיפול ב-entecavir. לפיכך, לא קיים מידע לגבי טיפול ממושך רציף ב-entecavir במטופלים שלא טופלו בטיפול תרופתי טרם תחילת הטיפול. במחקר זה נבדקו תוצאותיו של טיפול כזה. חידוש נוסף במחקר הוא השימוש בשיטות חדישות ורגישות יותר לאיתור DNA נגיפי (Cobas Taqman essay, אשר מאפשר זיהוי של רמות גבוהות מ- 60copies/ml) ולאיתור מוטציות אשר גורמות לעמידות של הנגיף לתרופה (שיטת LiPA).
למחקר גויסו כל חולי הפטיטיס B כרונית שהחלו לקבל טיפול ב-entecavir מבלי שטופלו בתרופה אחרת קודם בבית החולים שבו נערך המחקר בהונג קונג – סה" כ 222 משתתפים. הקריטריונים לתחילת הטיפול היו רמות ALT גבוהות מהנורמה או שחמת (שאובחנה על-פי הופעה קלינית של סיבוכים או על-פי בדיקת US), וכן רמות DNA נגיפי גבוהות (רמת הסף הוגדרה באופן שונה עבור חולי HbeAg negative ו-HbeAg positive).
70.7% מהמשתתפים היו גברים, 40.5% היו HbeAg positive, ול-81.5% היו רמות גבוהות של ALT. בשניים מהמטופלים נמצאו מוטציות הגורמות לעמידות הנגיף ל-lamivudine (אף שלא טופלו בתרופה זו בעבר). 222 המשיכו במעקב במשך שנה, 188 במשך שנתיים ו-101 במשך שלוש שנים.
שיעור המטופלים שהושגה אצלם רמת DNA נגיפי בלתי ניתנת לזיהוי היה 81.1% לאחר שנה, 90.4% לאחר שנתיים ו-92.1% לאחר שלוש שנים. בחולי HBeAg positive היו השיעורים 71.1%, 82.9% ו-82.9%, לאחר שנה שנתיים ושלוש שנים בהתאמה. בחולים HbeAg negative היו השיעורים 87.9%, 95.5% ו-98.3% לאחר שנה שנתיים ושלוש שנים בהתאמה.
כאשר חולקו החולים לשלוש קבוצות לפי רמת ה-DNA הנגיפי בתחילת הטיפול (רמה נמוכה – 4-5.9log copies, רמה בינונית – 6-7.9log copies ורמה גבוהה – >8log copies), התברר כי בתום 3 שנות טיפול הושגו רמות DNA נגיפי בלתי ניתן לזיהוי בשיעור של 100% בקרב חולים שנמצאה אצלם רמה נמוכה או בינונית בתחילת הטיפול, ובקרב 76.5% מהחולים שנמצאה אצלם רמה גבוהה בתחילת הטיפול. מתוך החולים שאצלם לא הושגה רמת DNA נגיפי בלתי ניתנת לזיהוי, אצל 75% נמצאו רמות DNA נגיפי נמוכות (<3log copies).
שיעור החולים שהושגו אצלם רמות תקינות של ALT היה 84% לאחר שנה אחת, 88% לאחר שנתיים ו-90.4% לאחר שלוש שנים. שיעור ה-seroconversion היה 22.2% לאחר שנה, 40.8% לאחר שנתיים ו-43.9% לאחר שלוש שנים.
רק אצל מטופל אחד התפתחו נגיפים עמידים לטיפול ב-entecavir, כלומר השיעורים הקומולטיביים של התפתחות עמידות היו 0 לאחר שנה ולאחר שנתיים ו-1.2% לאחר שלוש שנים. אותו מטופל הועבר לטיפול ב-tenofovir, אשר הוריד מחדש את רמות ה-DNA הנגיפי שלו. בשלושה מטופלים (כולל המטופל הנ"ל) נראה virologic breakthrough.
לא נרשמו תופעות לוואי חמורות של הטיפול. 46 מטופלים הפסיקו את הטיפול מרצונם (אצל 37 מתוכם הושגה רמת DNA נגיפי בלתי ניתנת לזיהוי טרם הפסקת הטיפול), והסיבות שדווחו להפסקת הטיפול היו היעדר נכונות להתחייבות ארוכת טווח וקושי כלכלי.
לסיכום, מחקר שבחן את יעילותו של טיפול מתמשך ב-entecavir לחולים שלא טופלו קודם בתרופה אחרת, מצא כי שיעורי ההצלחה של הטיפול גבוהים וכי רמת הבטיחות שלו גבוהה.
ערכה: דר' ורד פרכטר
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
